1-700-70-70-08

מהי פיברומיאלגיה

פיברומיאלגיה, המוכרת בשם העברי "דאבת השרירים", בשם הלועזי הקצר  FMS ובשם הלועזי; המלא  Fibromyalgia – הינה תסמונת המתאפיינת בכאבים מפושטים וכרוניים בכל חלקי מערכת השרירים, המפרקים והשלד, ללא רקע דלקתי.

בעבר נקראה התסמונת "פיברוסיטיס" או "ראומטיזם של הרקמות הרכות", שכן היה מקובל לחשוב כי ייתכן ומדובר בתסמונת ראומטית. כיום, מחקרים מעודכנים מצביעים על כך שלפיברומיאלגיה אופי נוירו-ביולוגי, שכן היא מערבת כאב שמקורו בעיקר במערכת העצבים המרכזית. למעשה, פיברומיאלגיה מאופיינת בריגוש-יתר של מערכת העצבים המרכזית בעיבוד הכאב ובהולכתו.

מחקרים מצאו כי התסמונת מגבילה ביותר את איכות החיים וכושר העבודה של החולים בה – בצורה הדומה לחולים בדלקת מפרקים שיגרונתית, חולי מחלות ריאה וחולים סוכרתיים. על כן,על אף שפיברומיאלגיה אינה מחלת מפרקים דלקתית או מחלת שרירים, אינה מחלה הגורמת לעיוות, לניוון או מחלה פרוגרסיבית – אין להקל בה ראש. FMS גורמת לפגיעה משמעותית באיכות-החיים, ומעורבים בה כאבים כרוניים שיכולים להימשך שנים ארוכות.

פיברומיאלגיה נתפסת היום כחלק מספקטרום נרחב ביותר של הפרעות דומות (כמו תסמונת התשישות הכרונית – CFS) – שהמשותף להן הוא ריגוש היתר של מערכת העצבים המרכזית, והיא רק קצה הקרחון של מצבי הכאב הכרוני.

מדוע היא פורצת?

הגורמים למחלה ותהליך התפתחותה אינם ברורים במדויק. מחקרים עדכניים מרמזים על העובדה כי ככל הנראה כדי ללקות במחלת פיברומיאלגיה יש כנראה צורך ברקע משפחתי גנטי ובגורם סביבתי, אשר חושף נטייה זו. הטריגרים מגוונים, וכוללים זיהומים למיניהם, תאונה מסוג צליפת שוט ועוד.

חריגות פיסיולוגיות

בעזרתם של מחקרים רבים שבהם משולבות בדיקות יקרות שאינן שגרתיות (כמו סריקות fMRI,הוצאת נוזל מעמוד שדרה ועוד), נראית בשנים האחרונות התקדמות מרשימה בהבנת התסמונת. הבדיקות שנערכות באותם מחקרים, חושפות מגוון חריגות ביולוגיות אצל החולים, אשר אינן ניתנות לאיתור בבדיקות מעבדה שגרתיות.

לדוגמה, נמצא כי בחולי הפיברומיאלגיה קיים ליקוי במנגנון ויסות הכאב, כך שמוחם של החולים מגיב לכאבים בצורה נמרצת משאר האוכלוסייה. כתוצאה, לחולים רגישות גבוהה יותר לכאב מיידי, וזיכרון הכאב בגופם ארוך יותר משאר האוכלוסייה.

כמו כן, אצל החולים קיים שוני בהורמונים שחלקם מתווכים כאב ובנוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) המתווכים כאב, לעומת אנשים שאינם חולים במחלה.

בנוסף, בחולים נראית גם הפרעה במערכת העצבים האוטונומית, המערבת הפרעות בוויסות קצב הלב, דופק, הזעה ועוד.

כך, למרות שלתסמונת אין טסט מעבדתי ספציפי, כן קיימות בדיקות מעבדתיות המצביעות על התנהלות פיסיולוגית שונה בגופם של הלוקים בפיברומיאלגיה, מהאוכלוסייה הבריאה.

 מי נוטה ללקות בפיברומיאלגיה?

התסמונת פוגעת בשני אחוזים עד ארבעה אחוזים! מהאוכלוסייה. 95% מהסובלים ממנה הן נשים, רובן בגילאי 30-50, למרות ששכיחות מסוימת של המחלה קיימת בכל הגילאים ואף בילדים ובקשישים.

מאפיינים שכיחים נוספים:

הפרעות בשינה, עייפות, תחושת נוקשות כללית בבוקר, כאבי ראש, קשיים בריכוז ובזיכרון (הפרעות קוגניטיביות), פיברו-פוג, סחרחורות, תחושות נימול בידיים, חום גוף לא תקין (עד 37.5), רגישות לאור, לרעש, לריח, לשינויי טמפרטורה ועוד. כמצוין לעיל, החולים עשויים ללקות בתסמונות נוספות חופפות במקביל, כמו cfs, מיגרנות, היפר לקסיטי של המפרקים, tmj,כאבים כרוניים באגן, תסמונת המעי הרגיש, ועוד.

 אבחון:

הקולג' האמריקאי לריאומטולוגיה קבע קריטריונים ברורים לאבחון חולי פיברומיאלגיה בשנת 1990, והם:

  • קיומם של כאבים סימטריים ומפושטים בשרירים ובמפרקים בפיזור אופייני בכל הגוף, לפחות שלושה חודשים.
  • קיומן של לפחות 11 מתוך 18 נקודות רגישות (tender points) במקומותייחודיים, הנבדקות על ידי הרופא בלחיצה ידנית.

אבחונה נעשה על ידי המאפיינים הקליניים, שלילת מחלות אחרות עם תסמינים דומים, וממצאי הבדיקה הגופנית. קיים קושי באבחון החולים משום שחולים במחלות רימטיות אחרות, כגון זאבת (לופוס) או דלקת מפרקים שיגרונתית, עלולים להציג מאפיינים דומים למחלת פיברומיאלגיה.

לאבחון התסמונת יש חשיבות גדולה. נמצא כי החולים נעזרים רבות כאשר הם מקבלים הסבר, כותרת, וכלים להתמודדות בהמשך הדרך, ברמה הפיסית, חברתית, תעסוקתית ועוד.

 כיצד מטפלים בפיברומיאלגיה?

פיברומיאלגיה היא תסמונת הטרוגנית: חומרת התסמינים ואופיים משתנה בין מטופל למטופל, וגם התגובה לטיפולים שונה. לכן, יש לתפור לכל חולה חליפת טיפול ייחודית.

עקרונות הטיפול בפיברומיאלגיה נכונים לכל תסמונות הכאב הכרוני או הכאב המרכזי.החולים יכולים להיעזר בטיפולים תרופתיים המשפיעים בעיקר על חומרים במוח שמעורבים בהולכת הכאב (כמו התרופות ליריקה וסימבלתה ועוד…). בדר"כ, בפיברומיאלגיה, מנסים בעזרת תרופות להעלות את רמות הסרוטונין וגם את רמות הנוראפינפרין בו-בזמן, ובצורה מאוזנת, כדי לשפר את הפחתת הולכת הכאב.

לצד הטיפול התרופתי, החולים יכולים להסתייע בטיפול לא תרופתי, הכולל חינוך להבנת המחלה של החולה והסביבה המקיפה אותו, פעילות גופנית אירובית, cbt טיפולים מרפואה משלימה, טבילה בחמי מרפא, שיפור היגיינת השינה ועוד.